יום ראשון, 26 ביוני 2016

עוד מעלילות מומיק גרון


מאז שסיים מומיק את פרויקט הלוויין - תחת שם קוד "חבר דופק חבר ומרוויח מאחר" שעליו עבד במקביל לפיתוח ענף הקבורה - ומאז שהודח משני ענפים אלה גם יחד, השמועה מספרת על מעטפות לא מבוילות שהגיעו ממקורות עלומים. עוד השמועה מפזזת שתכולת המעטפות לא כללה את כתבי השחרות של מרקס ואנגלס. בקיצור, החבר מומיק, שדילג בין לוויינים וקברים, מונה לאחרונה לניהול מימיה הכחלחלים והזכים של בריכת השחייה (צלילות המים, יש לציין, הודות לחבר בונד שדואג לדגום מדי בוקר את המים ולתקן את מינון הכימיקלים, בדרך כלל לרעת החבר). ואיזו בריייכה - עוד בשנות החמישים הציבו שם מקפצה.

מאמציו הכנים של מומיק לשפר את תנאי המוצא נשאו פרי ומהר מאוד. כדרכו בקודש הפך מומיק את הענף לעסק משגשג. השלולית הכחולה בינות עצי התאנה הפכה כהרף עין לגן אירועים נוסח אולמי "בון בון" - כשרשימת הממתינים עמוסה לעייפה. האירוח, מבטיח גרון, כיד המלך: כולל סלטים, מאזטים, גריל עשיר, רקדניות, דוכן פירות טריים והרבה שמח. מומיק בלי ספק אוהב לפנק.

חברי הקומונה, שגרים בסמוך למקווה הטהור, נהנים מאור הזרקורים, מקווים שמר גרון לא ישמין יתר על המידה גם מענף זה וממליצים בחום על רחצה לילית צוננת לאיזון היצרים.

לפרטים נוספים וסובלימציה לכוחות האופל החברים ממליצים לקרוא בקול רם מכתבי הקודש לפחות שלוש פעמים ביום ופעם אחת בחודש תוך כדי דילוגים ויללות תנים בליל ירח מלא.

לנוחיותכם מצורף קישור לטקסט הקדוש.


יום חמישי, 23 ביוני 2016

ברכות לחבר מזכירות

לפני שבוע נפל דבר בקואופרטיב כאשר חבר קרוב הגיע היישר אל מרכז העצבים.
החברים רוצים לאחל לו הרבה נחת והנאה בעיקר מהכיבוד שכולל גבינת טל העמק, גבינת נפולאון, ירקות ולחם אחיד פרוס.


יהי זכרו ברוך


יום רביעי, 8 ביוני 2016

בוּדקה, השותק והבוהה (וגם משפט בסוגריים על בוֹרדלו)

חלפה כמעט שנה מאז עברנו למשכן החדש והקבוע. ("בית היתומים" שהיא גדלה בו) 

ב-15.5.2016 הצטרף אלינו חבר קואופרטיב חדש והלילות הפכו לימים - כאלה לבנים ולא נגמרים. 

בין הנקה לפליטה נקראנו לישיבה במרכז העצבים החדש של הקיבוץ, או כפי שחבוּשי מכנה אותו "הבית הכתום" - שם התרכזו כל החשובים המנהלים את ענייני החברים. תוכלו למצוא שם את זוּלה, גם היא חברה אבל בקואופרטיב מקביל, את מינעד חבר מכוכב אחר, את מיגל, שנשואה לשותק, את שוֹלי מוֹקד שהוא חבר מטעם החברים ועוד ועוד.
בקיצור, התיישבנו בחדר ישיבות מפואר, סביב שולחן דירקטורים מלוקק, שחבוּשי הקפיד לציין שהוא נקנה במחיר מצחיק. אנחנו לא צחקנו. זימנו אותנו "לדון" במחיר שעלינו לשלם על "בית הילדים" שאליו עברנו. עוד טרם נאמרו דברים, מינעד החבר מכוכב אחר הקדים ואמר: "לא ממש מעניין אותנו מה תגידו, אנחנו החלטנו מה המחיר ומבחינתי אתם יכולים לעוף לנו מהעיניים". הוא אמר זאת בצורה יותר מעודנת, אבל המסר עשה את שלו. ואכן כעבור זמן קצר יצאנו - עדיין לא ברור לנו מה החיוב, אבל החברים מתכננים לצאת לפרויקט גיוס נרחב - אחד החברים מתכנן למכור תקליט יקר שהוא שומר כבר שנים, אחת החברות מתכננת למכור חלב אם שמצוי אצלה בשפע - רעיונות נוספים יתקבלו בברכה. אין מה לעשות, החלטנו לשאת את הגזרה הכלכלית, תהא אשר תהא, באומץ ובהבנה, הרי ברור לכולנו שמישהו צריך לשלם על השולחן המפואר במרכז העצבים, על השכר המופרז של בודקה וההנהלה הבכירה - לשלם דמי איזון וחוסר איזון, שלמונים, שלגונים ומה לא...!
אין ספק שהחברים חווים תקופה חדשה. נדמה שאת האחווה מחליף הניכור, את הטורייה ג'יפ יוקרתי (כן כזה אפור ואגרסיבי כמו של בורדלו), והמבט, איך לומר, נשאר תקוע, לא כמו זה של הבוהה - חבר יקר לכל הדעות, שאך לא מזמן חזר אלינו מגלות רפואית - אבל תקוע בזמנים טובים יותר ולפעמים עדיף ככה. 

יום שני, 6 באפריל 2015

קואופרטיב בשיפוץ

אנחנו כותבים פה בתדירות של פעם בשנה, שזה עצוב, אבל הפעם יש לנו חדשות משמחות? אנחנו חברי קיבוץ!

הוא: נו באמת...
היא: מה? 
הוא: ... 
הוא: ... 
הוא: ... נו באמת? מה עכשיו...

קוראינו הנאמנים בוודאי שואלים את עצמם מה זה אומר, ויותר חשוב - מה יוצא לנו מזה?
אז ככה, כחברי קואופרטיב בעלי אוריינטציה יעקובינית, אנו חלק מקהילה שחרטה על דגלה את ערכי השוויון, ההגשמה והשיתוף... וכל הבלה בלה הזה. (Liberté, Egalité, Fraternité)

ותכלס... קיבלנו בית.  

ולא סתם בית - בית ילדים שנבנה בשנות ה-50 ושימש בין השאר גם כבית ילדותה של חברת הקואופרטיב. היא עוד לא החליטה אם זה יותר אירוני, יותר עצוב או יותר מרגש. (מדי לילה היא עדיין כוססת ציפורניים מתחת לשמיכה מחשש שהשומרת לילה פתאום תפתיע) 
ככל שחופרים (ממש חופרים, ברצפה, בקירות, בגג), מתברר שמדובר בחורבה, מה שאומר שלקחנו על עצמנו פרויקט ארוך ומסובך של שיפוץ. אלה מביניכם שמכירים אותנו מקרוב, יודעים שזה הדבר האחרון שאנחנו צריכים. אבל המציאות מכה בפנינו.

אז נכנסנו לפרויקט במרץ, בחרנו אדריכל (תהליך שלקח חודשיים-שלושה, לא יותר), ואצנו רצנו לבחור ריצוף. הסיורים בחנויות הקרמיקה אמנם משעשעים (למדנו מילים כמו אינטרפוץ, אביק מילוי ואמבטיון), אבל בעיקר מבלבלים. כשהבנו שהריצוף הוא דבר משמעותי ובלתי נגמר, החלטנו לעבור לתכנון המטבח, עוד גורם קריטי. אבל גם כאן נתקענו, כי לך תבחר בין מטבח איקאה, לנגר, לחברת ייצור מטבחים. אז עברנו לשולחן האוכל. גם כאן נתקענו. אז קנינו מנורה. כן, מנורה לסלון, עומדת, יפה, כסופה, עם קשת. 
אבל אל תחשבו שקניית המנורה הלכה בקלות. היינו בביתילי, ראינו שולחנות. והנה צדה את עינה של חברת הקואופרטיב מנורה בדיוק כמו שאמורה לעמוד בסלון החדש - ב-70% הנחה. "תארזי לי," היא מיהרה לומר לזבנית. "כמובן," אמרה הזבנית. "אני בעצמי אנקה לכם אותה. תבואו מחר." שילמנו ויצאנו שמחים וטובי לב. למחרת הגענו לחנות, והנה המנורה עדיין עומדת בתצוגה, והמחסנאי הנאמן מלמל משהו על כך שהיא בכלל שבורה. מנהל החנות נזף בנו שלא בדקנו לפני שקנינו. אנחנו עזבנו את המקום בזעם. לא נלאה את קוראינו בפרטים, אבל יצא שבסופו של דבר קיבלנו מנורה חדשה במחיר מצחיק. אז אין עוד קבלן, אף קיר עוד לא נשבר, עוד לא בחרנו אפילו מרצפת אחת, אבל יש מנורה (שמחכה בשקט בארגזים).



יום חמישי, 13 במרץ 2014

כל הכבוד לג'יהאד האיסלמי


כרגיל, יבש פה. אין תנועה בחוץ, גם הטוסטוס המטרטר של מר גרון לא עבר היום. אפילו חדר האוכל, למרות הקישוטים וההכנות למסיבת הפורים שתתקיים מחר (בסימן המערב הפרוע), די שומם. אולי זה הגשם, אולי הטמפרמנט, ובכלל, מאז המקרה של אהרל'ה הכל חזר לשגרה. רוב החברים כדרכם מעדיפים להצטנף באשקובית ולפתור סודוקו, ולסירוגין להציץ מהחלון לראות אם משהו קורה. 

טלפון.
היא: שמעת? 
הוא: מה? מה?
היא: עפים טילים, היתה אזעקה ביישוב ליד...
הוא : לא שמעתי כלום, אני מקשיב להרצאה מאלפת על הפרשנות אקזיסטנציאלית בתחילת המאה, בהגותו של... את חייבת לשמוע...
היא: מה? 
הוא: היו נפילות?  
היא: טוב, עזוב. 

מיד אחרי השיחה הגיע SMS מדידי הקב"ט. הוא אישר שהיו אזעקות, אבל לא אצלנו. ושאחת הייתה שווא. דידי תמיד מעדכן, גם כשלא צריך. לפעמים הוא ממציא. יש סברה במחנה שפעם הוא ראה עב"מ, ככה זה עם דידי, צריך לדעת מה לקחת ומה לנפות.
היום קיבל תפנית, יותר ראשים הביטו בחלון, ואפילו התחילה תנועה קלה של קלנועיות בחוץ. לאור ההתרחשות, החליטו החברים לנצל את הפוגת הגשמים ויצאו להתמנגל קצת במועדון לחבר. היו שם מיטב החברים מבית הדר, עטופים טוב טוב בבגדים חמים חומים עם משבצות, ממיטב האופנה שב"קח תן" ליד הכלבו.  שלא יתקררו חס ושלום. היום נתנו במועדון הרצאה בליווי שקופיות על טיול באתיופיה - ביקור של שני חברים ותיקים שהחליטו לשבור את קופת החיסכון (או את דמי העזיבה, משהו כזה). החברים עשו עוד סיבוב תה עם ביסקוויטים, שמעו ברדיו שיש רגיעה והושגה הפסקת אש והחליטו לעבור בבית הילדים לאסוף את החברים בהתהוות (בכל זאת, אין להם עדיין זכות הצבעה, בעצם גם לחברי הקואופרטיב) ולחזור הביתה. בהחלט מדובר בשיא של היום.
החברים נכנסו הביתה, הפעילו את המקינטה וניסו לדמיין מה היו עושים אם היה כזה שקט גם ברצועה. מזל שהג'יהאד מייצר קצת עניין גם בחיי החברים.

מחר פורים, נשוב ונעדכן. 





יום שלישי, 11 במרץ 2014

מי טרף את התרנגולות של אהרל'ה?

חזרנו...
אחרי גלות ממושכת ורגע לפני הקבלה לחברות (שאורכת כבר חמש שנים בקירוב) החליטו חברי הקואופרטיב לחזור ולשתף את קהל הקוראים הנאמן בנעשה במחנה הקיבוצי, אי שם בשפלת יהודה.

הלול של אהרל'ה
שוב בוקר, ושוב אהרל'ה מכניס להילוך ראשון ועולה עם הקלנועית החשמלית שלו בעלייה התלולה באזור שיכון ו' (יש אומרים העלייה התלולה ביותר בקיבוץ).
יד אחת על ידית הגז, יד שנייה מחזיקה את הסלולרי צמוד לאוזן, תמיד בתנועה, תמיד מדבר. הפעם אהרל'ה נסער.
"אתה שומע... היא ראתה תרנגולת ומלא נוצות גם בפה של הכלב של טורן...". אחד מהחברים שבדיוק היה בדרכו עם נזר אהבתם אל גן הפעוטות, ראה את אהרל'ה, ניסה לנופף לשלום אבל זה היה שקוע בתיאור המעשה.
כל הבוקר ניסו החברים לחבר את הפאזל - מה בדיוק קרה בין הכלב לתרנגולת... שיחה עם אחד החברים העלתה סברה שזה בכלל ארול שנכנס ללול (ארול: להלן ספק כלב ספק חיה אחרת, שייך לנצר הגולה של משפחת ברויגל שעזב לא מכבר את הכפר לטובת חיים בערבה) וביצע לכאורה, טבח נוראי בבעלי הכנף. בבירור נוסף התמונה התבהרה. זה היה אודיו מהחשמל שהביא את הפרטים. מתברר שהכלב של יוהאן בראל פרץ ללול של אהרל'ה וחגג עד אור הבוקר. שרידי חגיגות נראו גם בפיו של הכלב של טורן.
אהרל'ה לא יודע את נפשו, חברי הקואופרטיב ימשיכו לעקוב.
ובנושא אחר: ביום שישי הקרוב מסיבת פורים בסימן המערב הפרוע, יהיה דיסקו.
החברים מכינים תחפושות מפתיעות. היו קשובים.